מאמר זה הוא מאמר ביקורת על פסק דין של בית הדין לעבודה, באר שבע, בו שלל תושבות מהתובעת.
[כב’ השופט יעקב אזולאי ב”ל 20330-05-21 סוליקו גגולאשווילי נ’ המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26032025 ].

המדובר במי שיש ברשותה בית קבע בישראל, היא בגיל פנסיה (גמלאות) וככלל, בעלה הוא המפרנס העיקרי.
בבעלותה דירה באשקלון, בה היא מתגוררת ובכל מקרה, הדירה עומדת לרשותה (permanent abode – בלשון עולם המיסוי הבינלאומי).
לדבריה, שלא נסתרו כלל בפסק הדין:
• כל ילדיה, נכדיה, אמה המבוגרת ואחיה – תושבי ישראל.
• יש לה חשבון בנק בישראל, כולל כ. אשראי, צ’קים וכד’.
• יש לה גם מכשיר טלפון נייד ישראלי.
• ביטוח חיים בישראל.
• טיפוליה הרפואיים בישראל.
• חיי יום-יום מתנהלים בישראל.

מנגד, בעלה חי ועובד בגיאורגיה, והיא נמצאה במשך רוב השנים שנבחנו (2016-2021) בגיאורגיה.
הביטוח הלאומי טען שמרכז חייה אינו בישראל, כבר משנת 2016. לא אוזכר כלל עניין פיצול התא המשפחתי לצורכי תושבות, אלא, כי מרכז חייה “לפחות משנת 2016, אינו נמצא במדינת ישראל אלא בגיאורגיה, לצד בעלה”.

ה”בעל” (לא צויין “בן זוג”) מנהל עסק עצמאי ומתגורר שם דרך קבע. לכן, קבע הביטוח הלאומי, שאין מדובר בתושב ישראל. כך אין היא “מבוטחת” ואין לה זכאות לקצבת זקנה.

באשר לפסק הדין וקביעותיו:
לא ניתן, לשיטתי, להתייחס למונח “תושבות” ולתכליתו, באופן שאינו שומר על אחידות מינמאלית בין תחומי המשפט השונים (cohesion of laws). מערכת משפט לא יכולה לאפשר מצב, בו בשני תחומים קרובים, תחום מס ההכנסה (הזכות של מדינה למסות הפקת הכנסה בתוך שטח השיפוט שלה) לבין הביטוח הלאומי, קרי, מי הוא תושב לצרכי ביטוח לאומי.
שנית, פסק הדין הוא בעל גישה ארכאית. האישה היא תלויה וקשורה ב”בעל” מונח בעלות, שאינו הולם את ימינו. גם ההנחה, שהתובעת תלויה בבעלה לפרנסתה, ואינה יכולה להחשב תושבת נפרדת ממנו, בישראל, אינה עדכנית, שמרנית ואף פטרנליסטית.
האמור לא עולה בקנה אחד עם פסיקה משמעותית, בישראל, לעניין פיצול התר המשפחתי.
עניין מיכאל ספיר
למשל, עניין מיכאל ספיר (מחוזי ת”א, עמ”ה 1072/07, פורסם בשנת 2013, 21.5.2013.
הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע”א 4862/13,( ולעניין תושבות (לצורכי מס הכנסה), נוכח פיצול התא המשפחתי.

בערעור אושר פסק הדין המחוזי. נקבע, כי ניתן להכיר ב’פיצול התא המשפחתי’, לעניין תושבות יחיד.
עולה כי חובה לבחון מהו מרכז חייו של יחיד, פרטנית, כאשר הזיקות האישיות (בית מגורים, משפחה, חיי חברה, מעורבות בגופים שונים, קהילה מועדונים ובתי תפילה, בכלל זה, והמקצועיות – עסקיות (מיקום מקור הפקת ההכנסה, קשרים עם נותני שירות ויועצים, מיקום נכסים ומקורות הכנסה, שווי נכסים כולל) – שלו, ולא רק בזיקות המשפחתיות.
להבנתי, לא ייתכן שייצא פסק דין שעניינו ביטוח לאומי, שממילא הולך אחרי הגדרות מס הכנסה, בכל הקשור בסיווג מקורות הכנסה ורווחים, בלא אזכור פסיקה משמעותית, כל כך, שעניינה זהה: השלכות כלכליות – פיסקאליות של פיצול התא המשפחתי.

קבע כב’ השופט יעקב אזולאי, כי המחוקק הותיר את המונח תושב ישראל “ללא הגדרה”, ולכן “נדרשה, ברבות השנים פרשנות תכליתית, בהתאם להקשר”.
כבודו מתייחס לחובה לגמישות בפרשנות המונח, אולם, אינו מזכיר, במאומה, חקיקה בינלאומית שנושא אמנות מס, והכוונה לאמנת המודל של ארגון ה – OECD, כמו גם אמנת המודל של ארה”ב ואמנת המודל של האו”מ.

לאמנת המודל של ה – OECD יש דברי פרשנות מחייבים, המתעדכנים, בהליך סדור וקבוע, הכולל הערות מומחים, טרם שינוי ועדכון הנוסח האחרון של דברי הפרשנות (The Commentaries).

יותר מכך, האמנה הוכרה בפסיקה הישראלית, בכל הקשור למתח הקיים בין מדינת ישראל כמדינת תושבות של משלמי מס וכן כמדינת מקור הכנסה (למשל, כאר יש בה מוסד קבע של חברה בינלאומית זרה) וכן גם דברי ההסבר.

הרי אמנת המודל מתייחסת, מפורשות, בסעיף 18 שלה, להכנסה מפנסיות. היא גם כוללת עקרונות כגון איסור אפליה, והגדרה פרטנית וממצה של תושבות יחיד.

במקום להזקק למקורות אלה, דרך פסיקה ישראלית, בענייני מס בינלאומי (שומו שמיים) בוחר כבוד השופט יעקב אזולאי לצטט פסיקה ארכאית של ביטוח לאומי, למשל עה”ל 273/03 בעניין נעמי דויד נ’ המל”ל, משנת 2004, לגבי סגנון משתנה של חיים, ניידות גוברת, כולל לקשישים, שנודדים ממדינתם, בגיל זקנה. או נתלה בעניין ג’אן טייץ, משנת 2009, עב”ל 83/06 המזכיר העדר הגדרה של תושבות, והצורך ב”פרשנות תכליתית”. כך גם מובאות נרחבות מ – ב”ל 38877-03-20, בעניין רבקה כדורי (הפעם דווקא משנת 2022 ועדכני, בהחלט) – תוך שכבוד השופט אזולאי מונה “נסיבות” כמו: מקום מגורים פיסי, המקום בו מתגוררת משפחתו ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו, שיש בהם כדי ללמד על כוונתו, ומטרת השהיה מחוץ לישראל (למשל לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי).

כל אלה כבר מופיעים, הן בפסיקת מס ישראלית, לאורך השנים, והן בקורלציה לאמנת המודל ולהנחיותיה. כך גם קיימים חוזרים של רשות המסים, למשל חוזר 1/2012, בעניין “קביעת מועד ניתוק תושבות, של תושב ישראל ומועד בו הפך תושב חוץ לתושב ישראל”. כך גם חוזר שעניינו העתקת תושבות לישראל של תושבים חוזרים ועולים חדשים המכיל תכנים נרחבים לעניין תושבות.

ויצוין, כי על פי המקובל בעולם המיסוי הבינלאומי וכן על פי הדין החל בישראל, המבחן הוא מבחן הבוחן את הפן האישי, ולצידו הפן העסקי – כלכלי, בסדר הזה. כל פן, יש לו את רכיבי המשנה שלו – ואין זה המקום להרחיב את היריעה בעניין (יפורט במאמר נפרד, לגבי התושבות).

בחזרה לפסק הדין :
כבודו שלל את זכותה של תושבת ישראל, אשר יש לה בית קבע בישראל, כל משפחתה (במיוחד בגיל פנסיה) גרה בישראל, למעט בעלה, וזאת, בלי שדן כלל באפשרות שהיא עונה על הגדרת תושב ישראל, גם בלי להישען על “בעלה” – כאילו היא רכושו ההולך אחר בעליו.

גם את כוונת מי שגר בחו”ל, לשוב לישראל במועד מוגדר או לעזוב לצמיתות, כוונה, שיש לה חשיבות בפני עצמה, עיוות כבוד השופט אזולאי והתייחס, לא להאמין, להעדר של “כמיהת הלב לשהות בארץ” כאילו עסקינן בתנועה להעלאת יהודים מקצווי עולם, ממניעים ציוניים, ולא עסקינן בדיון פשוט: האם מי ששוהה זמן ניכר בישראל (גם אם לא רוב הזמן), יש לה “בית קבע” בישראל, כל בני משפחתה וזיקותיה החברתיות – בישראל, והיא כבר בגיל גמלאות, האם היא תאבד את זכותה לגמלת זקנה של הביטו הלאומי, כי שהתה זמן משמעותי במדינת התושבות של בן זוגה.

כל זאת, כאשר הלכת ספיר כבר חקוקה בפסיקה הישראלית (השתרשה בפסיקה), פיצול תא משפחתי הוא מונח מקובל ואדם, גם אם הוא רק אישה, נבחן לכשעצמו – כאדם נפרד, ולא רק כסרח עודף, על רקע דמותו הבולטת של ה”בעל”, רחמנא לצלן.

גם אם תובעת הגמלה “נשענת כלכלית על בעלה” (דבר העומד בסתירה לפסיקה בתחום דיני המשפחה, על תרומתה הכלכלית של בת הזוג, בכך שהיא מאפשרת לבן הזוג להכניס הכנסה), אין זה אומר שאין היא זכאית לגמלה.

בית המשפט גם הניח הנחות, לא מבוססות (ס’ 32 לפס”ד), לגביה פרנתסה מעסק מסויים של טיפוח, כי זה נפתח שנה לאחר פתיחת ההליך.
פסק הדין כולל ציטוטים רבים ונרחבים מאוד, ללא ניתוח, מפסיקה אחרת וכן מפרוטוקול חקירתה הנגדית של התובעת.

הכל, בלי ניתוח מעמיק, בלי הליך של הסקת מסקנות, אלא, תוך קביעות לאקוניות, לא מוסברות. למשל: “לא מצאתי בגרסתה סיבה מוצדקת לשיהוי המשמעותי בהגשת התביעה, ביום 9.6.21, לאחר שמכתב הנתבע מיום 6.3.19 נשלח אליה בדואר רשום והתקבל”. גם אם פעלה להגשת תביעה בעיכוב רב (וידוע שאין זה צעד קל, אלא, דורש הכנה, ייעוץ עם עורכי דין, מימון וכד’), אין בכך כדי לשלול ממנה זכות בסיסית לגמלה, במדינה בה חיה כל חייה ותרמה את תרומתה הצנועה, היא עם “הבעל” לכלכלת ישראל. זה פשוט עוול לא צודק.

הנימוק היחיד הוא בסעיף “רזה” ולא מספק, בעליל, סעיף 36 לפסק הדין: “לאור האמור יש לקבוע כי אין בתשתית הראייתי המונחת לפניי, כמו גם התרשמותי מהעדויות בהליך, לקיים את הנטל הנדרש להוכחת מרכז חייה של התובעת בארץ, בתקופה הרלוונטית”.

זהו. זה הנימוק. לשיטתי, אין מדובר בפסק דין ראוי ושלם, אף לא בטיוטת פסק דין, אלא, בהבאת מובאות רבות, אשר אמורות לדבר בעד עצמן.

הכללת מונח לא ברור של “כמיהה” לחיות בארץ המובטחת, וקביעה שרירותית השוללת מתושבת ישראל את זכויותיה, שלא בדרך משפטית מבוססת – אינה ראויה. לא ראוי שבית משפט בישראל יכניס מונח אמורפי, כמו “כמיהה”, כמונח שבו הוא תולה את ההכרעה לגבי תושבות, כאשר ישנם מבחנים מוכרים ומקובלים בעולם, לקביעה הרבה יותר אמפירית, המקנה וודאות משפטית, ברמה גבוהה הרבה יותר.

עופר רחמני