מגבלות מידע העובר ברענון עד, ריאיון עד

פתח דבר
1. עד התביעה מרכזי הוזמן ליתן עדות, מטעם התביעה, ביחס לשתי עדויות שמסר, במסגרת החקירה, בפני בית משפט השלום, תל אביב, כבוד השופט הרמלין, בתיק פלילי, שעניינו אישומים במסגרת כתב אישום פיסקאלי, המבוסס על פרשה רחבה יותר.
2. הפרקליט הנכבד – עו”ד מנוסה ונציג המאשימה – העביר לח”מ את עותק תוצר הריענון, לקראת עדות העד.
3. הח”מ יציין, כי תוצר “ריאיון העד” הפתיע אותו, עד מאוד.
4. אין מדובר בריאיון שמטרתו לחזור עם העד על תכנים שמסר הוא בעדות בפני היחידה החוקרת, כפי שריאיון העד אמור להיות, אלא, המדובר בטקסט Word פרטני מאוד, רב היקף, שמפליג למחוזות רחוקים.
5. התוכן שבטקסט רחב בהרבה מן העדויות שמסר העד במשטרה, שתי עדויות, בהן מוזכר מר הנאשם בפרשה, מספר פעמים, כאשר בטקסט הריאיון, מוזכר הוא בקשר לעובדות שאינן בעדות, באופן רחב הרבה יותר, ועם תכנים חדשים.
6. משכך, לאחר שהח”מ, כסנגור בתיק, קרא, בעיון רב, את תוצר ה”ריענון” הכולל תכנים שלא היו בעדויות, כלל וכלל, התנגד לעדות העד וציין, כי אין הרענון יכול ללבוש צורה של חקירה משלימה, חקירה נוספת, או דרך חדשה לשיפור גרסת התביעה והבאת תכנים שלא היו, כלל, חלק מגרסת העד.
7. לאחר ניהול הליך מקביל (בגינו נגזר כבר עונשו של הנאשם בפרשה) וכן לאחר גביית עדויות של עדים אחרים, יש בידי הפרקליט מידע רב, שלא היה במועד החקירה.
8. יש חשש של ממש, כי באופן לא מודע או אף מודע, מידע זה זלג כבר אל תודעתו של העד הנכבד, וזאת, מעצם העיון בפרוטוקול ריאיון העד או הליך הריענון.

מוסד ראיון העד

9. כידוע, ריאיון העד אינו חלק מחוק סדר הדין הפלילי ואינו מוסדר בחקיקה ראשית.
10. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 אינו מתייחס לריאיון עד ואינו כולל אותו.
11. כך, למשל, בחלק בירור האשמה (סימן ה’, סעיף 156 לחוק, ואילך) מצויין כך:

“פרשת התביעה
156. לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה.
סיום פרשת התביעה
157. בגמר ראיותיו יודיע הנאשם בפרשהשפרשת התביעה הסתיימה”.

12. גם סימן ו’, סעיפים 172-179, אינו כולל ריאיון עד או ריענון עד.
13. נפנה גם אל חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי”ח-1957. שם, סעיף 2 דורש, כי:
“בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת”…

14. לטעמי, לאחר שעדותו של העד, כאן, כבר (סליחה על המילה) “זוהמה” (גם לשון הפסיקה), משמע, יש בה תכנים שלא היו בעדותו, עת מסר את שתי הודעותיו, ובוודאי זכר הרבה יותר טוב ואין להתיר אותה עדות להתקיים.
15. בית המשפט העליון התייחס לפרקטיקה של ראיון עד, ולמשמעותה. כך, למשל, במסגרת בש”פ 1378/20 בעניין יניב זגורי (החלטה מיום 30.1.2020 עמוד 13 ואילך), עולה עניין הצורך לרענן את זכרון העד. זהו צורך ברור מאוד, להבנתי, כתובע לשעבר, שריענן עדים, לא אחת, טרם עדותם הראשית, בבית המשפט.
16. אולם, יש לו מטרה ברורה, לחזור עם העד על גרסתו בעדות, להסביר לו את משמעות החקירה הראשית והחקירה הנגדית, ומה הוא צפוי להשאל (גם על פי הנחיות פרקליט המדינה). מנגד, אין לשתול בראשו גרסה חדשה ולנסות ולהכניס תכנים חדשים לעדותו הצפויה.
17. לדעתי, יש בכך אף כדי לשבש את ההליך. כדי לפגום בו ובתקינותו.
18. כך, ציין כבוד השופט שטיין:

“תובעים המייצגים את המדינה במשפטים פליליים נדרשים לא אחת להיפגש עם עדיהם כדי לראיינם, לרענן את זיכרונם ועל ידי כך להכינם לישיבת ההוכחות – כפי שנעשה גם במקרה שלפניי”.

19. זו המטרה, להתגבר על חלוף הזמן וניתוק העד מן העובדות שמסר. בכל מקרה, לא להכניס לתודעתו עובדות נוספות, או, חלילה, גרסאות של אחרים.
20. זו פרקטיקה מקובלת, שבעבר לאט זכתה אף לעיגון כתוב. כיום, יש הנחיות פרקליט המדינה, 7.13, בדיוק למטרה זו.
21. אומר עוד כבוד השופט שטיין בבש”פ יניב זגורי האמור:

בידוע הוא, שתיעוד ראיונות ההכנה שהתביעה מקיימת עם עדיה הוא פרקטיקה נפוצה ומקובלת, אף שאיננה מתחייבת מהוראות הדין (ראו בג”ץ 841/19 מדינת ישראל נ’ בית המשפט המחוזי בתל אביב [פורסם בנבו] (8.4.2019) בפסקה 24 (להלן: בג”ץ 841/19)).

22. בבג”צ 841.19 עתרה המדינה כנגד חובה שהושתה עליה, על ידי כב’ השופטת מיכל אגמון גונן, להקליט ריענוני עדים:
“מונחת לפנינו עתירת המדינה לביטול החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת מ’ אגמון גונן) מיום 9.12.2018 בת”פ 18772-01-17 בה הוטלה על המדינה חובה להקליט את ראיונות ההכנה שהיא מקיימת עם עדים לקראת עדותם בבית המשפט בהליכים פליליים”…
23. ההחלטה האמורה של כב’ השופטת מיכל אגמון גונן, היא באשר להבחנה המשמעותית בין המקרים שבהם העד המרואיין חוזר על אשר סיפר בחקירותיו הקודמות לבין המקרים שבהם הוא מוסר מידע מהותי חדש.
24. במקרים מן הסוג הראשון, התביעה איננה חייבת להעביר לנאשם את תוכן הראיון ואת תיעודו. לא כך הוא במקרה השני, שבו קמה חובה כאמור כמצויין בבש”פ 213/19 הנ”ל. ועוד בבג”צ 841/19:

עם זאת נפסק כי במסגרת הראיון יש להימנע מלשים דברים בפיו של העד ולהורותו את אשר יאמר בעדותו (ענין אלופי, בעמ’ 1348). נפסק כי יש להקפיד על הגבול שבין ריענון לגיטימי של הזיכרון לבין הדרכה של העד והנחייתו או שימת דברים בפיו, שהם פסולים (ענין קצב, שם), היינו – הקפדה על הגבול שבין ריענון זיכרון לבין הבניית זיכרון וזיהום העדות, כלשון בית משפט קמא. עם זאת נקבע כי לא ניתן לקבוע לענין זה כללים נוקשים, והדרך לעמוד על כך שהגבולות נשמרו היא באמצעות החקירה הנגדית של העד (ענין אהרוני, בעמ’ 690-689; ענין בורוביץ, בעמ’ 846-845)

19. בהמשך לכך נקבע באשר לתוצרי הראיון כי –

“… אם העד מוסיף בריאיון מיוזמתו פרטים עובדתיים חדשים, העשויים להיות רלוונטיים לכתב-האישום ומהותיים, בין לחיזוק עמדת התביעה ובין לתמיכה בהגנת הנאשם, מוטל על הנאשם בפרשהלשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי להפנות את העד להשלמת חקירה. מכל מקום, מוטל על הנאשם בפרשהלתעד את אותם פרטים נוספים ומהותיים שמוסר העד בראיונו ולהעבירם מבעוד מועד לידיעת הסניגוריה” (ענין בורוביץ, בעמ’ 846).
(וראו גם ענין מסיקה, שם; ענין פלוני, פסקה 38)).

20. ולבסוף, באשר לתוצאות האפשריות של קיום פגם בהליך ראיון שערך תובע עם עד, נקבע כי –

“עד אינו הופך לבלתי כשר להעיד, וראיה אינה הופכת לבלתי קבילה, בשל כך שניסו להשפיע על עד שלא כדין. אך אם לדעת בית המשפט נשאה ההשפעה פרי, יש בכך כדי להשפיע על משקלה של העדות” (ענין אהרוני, בעמ’ 689; וראו גם בענין גבריאלי, בעמ’ 376). [זאת, לעניין הנטיה לעבור מפסלות ראיה למשקל הראיה – ע.ר.].

21. להשלמת התמונה אזכיר את הנחיית פרקליט המדינה בנושא “ראיון עד”, שכבר נזכרה לעיל, שמטרתה, כמצוין בראש ההנחיה: “להתוות קווים מנחים באשר לראיון עד על ידי תובע, ובכלל זאת מהות הראיון ואופן ניהולו ועריכתו, המותר והאסור בו, סוגיו השונים ואופן תיעודו”. המדובר בהנחיה מפורטת המנחה את התובעים בהתאם לעקרונות והכללים שנקבעו על ידי בית משפט זה באשר להיבטים השונים הנוגעים לראיונות עדים.

25. בבש”פ 213/19 נקבע, כי:

“בית משפט זה כבר פסק פעמים רבות כי תרשומת של ראיון פרקליט עם עד, כמו גם תרשומות פנימיות אחרות, אינן בגדר “חומר חקירה”. זאת, בכפוף לחריג החל במקרה בו עולה במהלך הראיון עם העד מידע חדש אשר מביא לשינוי מהותי בגרסתו”.

26. משמע, כאשר במהלך הריאיון עם העד עולה מידע חדש (וודאי שהכוונה לכך שהעד מפרט יותר ומוסיף, ואל הפרקליט), או אז, יש לשקול הפניית העד לחקירה על ידי היחידה החוקרת, גם אם מצויים אנו בתוך ההליך הפלילי.

27. כך, בעניין זגורי, מציין כב’ בית המשפט העליון, כב’ השופט שטיין, כך:

“בעניין בורוביץ נקבע כי “כאשר עד מוסיף בראיון מיוזמתו פרטים עובדתיים חדשים, העשויים להיות רלוונטיים לכתב האישום ומהותיים, בין לחיזוק עמדת התביעה ובין לתמיכה בהגנת הנאשם, מוטל על הנאשם בפרשהלשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי להפנות את העד להשלמת חקירה”.

28. כך, גם מפנה כבוד בית המשפט העליון אל הנחיות פרקליט המדינה, 7.13, בעניין ריאיון עם עד. ההנחיות מחייבות, כידוע, את הפרקליטות, על כל עובדיה.

29. כפי המצויין בפתיח ההנחיות, מטרתן להוות קווים מנחים “לריאיון עד על ידי תובע”.

30. אין מדובר בפרקטיקה המצויה בחקיקה, אלא, כזו והוכרה בפסיקה, כזכות ואף חובה מקצועית של תובע, להפגש עם עדיו.

31. אולם, על התובע להמנע מלהדריך את העד באשר לתוכן עדותו (סעיף 7(3)). היה ויש דברים מהותיים הסותרים את העדות, ישקול תובע לצרף איש תביעה נוסף (מעיד על החשיבות של השוני). (ס’ 7(7)).

32. עלה החשש לפגיעה בניהול התיק ובחקר האמת, יכול הוא להפסיק את הריאיון או אף להימנע ממנו, מראש. (סעיף 7(9)).

33. על התובע להציג לעד את גרסתו בעדויות (סעיף 8). מובהר לעד, כי עליו לומר את האמת ורק אותה (סעיף 10). להעיד מזכרונו וידיעתו, בלבד (ס’ 12). להתמקד בתוכן הודעותיו (ס’ 13).

34. היה ועולה תוכן חדש, אין מניעה מלהעביר בקשת השלמת חקירה (סעיף 14(5)). משמע, לא התובע ישלים חקירה ולא הוא שיוסיף.

35. סעיף 29 וסעיף 30 מבהירים, כי היה והעד חזר על גרסתו במשטרה, מדובר בתרשומת שאף אין חובה להעביר לסנגור. אולם, “הוסיף העד או שינה מגרסתו בהיבטים מהותיים”, יתועדו הדברים והוא אף ישקול לשלוח את העד להשלמת חקירה.

36. בהמשך, כללים לשמור על טוהר עדותו של העד. על אי שרבוב תכנים אחרים.

השלכה לענייננו

37. בענייננו, העד נחקר פעמיים.
38. בעדות הראשונה מוזכר הנאשם בפרשה בדרך אגבית, כשהוא אינו מוזכר אף כבעל תפקיד מרכזי.
39. כמו כן, נשאל העד בריענון שאלות מנחות אסורות, למשל: “בוא נחזור לנאשם, עליו שוחחנו בחקירה”….
40. העד מסר כי הנאשם בפרשה אחראי על אזור יפו ולא נתן מידע שמקורו בעד עצמו.
41. בעדות השניה מוזכר הנאשם בפרשה מעט מאוד. מוזכר כ”אחראי על הפעילות ביפו”. גם קיימת שאלה מנחה לגבי הנאשם בפרשה – לפיה הוא רק אחראי, אסור היה להרחויב ולייחס לו עובדות שאינן בחקירה. למשל, מעמד בכיר בהרבה משנאמר בעדות ביחידה החוקרת.
42. התובע אמור להציג לעד תוכן דומה לסעיפים שלעיל (עדותו). כמו כן, יכול היה להגיש כל תכתובת באמצעות העד.
43. אולם, תרשומת התובע רחבה בהרבה, כשניכר, על פניה, כי אינה יכולה להיות חופפת לתוכן שתי גרסאות העד, הדלות ביחס לנאשם ולהפניה לתכתובות, תוך הוספת פרשנות נרחבת…
44. דוחות נוכחות עובדים – אינו חומר עליו נשאל העד ובכ”ז “הוזכרו לו”.
45. חומר חדש: התובע הוסיף כי הנאשם הציג עצמו כאחראי השמירה וכן “הציב את השומרים בכל מקום”. הדבר לא נאמר בחקירה וזו תוספת אסורה, פרשנית, שבאה רק בשלב הריענון .
46. עוד תוספת אסורה: “הנאשם בפרשה לקח אותו לאכול במסעדת דגים וגם לארוחת בוקר כדי לרכך אותו”.
47. עוד פרשנות: “הסיבה לכך שהנאשם בפרשההיה אחראי על המון אזורים ביפו, עד גבול בת ים, והיו לו הכי הרבה שומרים ורוב הכסף שהחברה הסינית שילמה למוקד יפו היתה עבורם, בשמירה של מוקד יפו בפ”ת היה רק שומר אחד, וגם סיור אחד”.

לסיכום
48. ניכר, כי חלק משמעותי מן הרענון, אינו ריענון עד.
49. יש תוספות אסורות רבות, שמכניסות תוכן חדש. התוכן הזה הוא ממש השפעה על העדות ועל העד. הכתבה של מלל.
50. הפנינו אל חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי”ח-1957. שם, סעיף 2 דורש, כי:

“בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת”…

51. מדובר במהלך לא הוגן שהחקירה לפיו, אינה הוגנת, בוודאות.
52. היה על התובע להמנע מהוספה שיטתית של תכנים.
53. הדבר מזהם את גרסתו התמציתית של העד והופך, ע”י מאסה קריטית, את העדות הקצרה, לסיפור עובדתי מטעם התביעה.
54. האמור נוגד פסיקה שהבאנו (רק להמחשה), לעניין ההגינות השלטונית, בה מחוייבת המדינה, כתובעת, ואת ניהלו של הליך תקין, כאשר בית המשפט נחשף לראיות, רק על פי הדין, כפי שהן, בלי פרשנות של הפרקליט.
55. בפועל – יש כאן כבר תוספת נרחבת הדומה לסיכומים, שפוגעת בנאשם ובהליך הוגן.
56. לכן, התבקש בית המשפט להורות על פסילת העדות, בשל ההיקף, השיטתיות הפרופורציה שבין התוכן הדל של העדות לבין המסמך הפרטני מאוד, שהוגש כ”תיעוד ריאיון עד”, אך זיהם את העדות.