הדיון, בהמשך למאמר הבסיסי,כאן, בנושא – עניינו להעמיק הבהר, כי אין כל מקום לחייב עדים (במקרה הקונקרטי, עדים שהם בני משפחה, לעניין פקודת הראיות), ליתן עדות במסגרת תיק חקירה, בניגוד לדין.

המפרט מטה, הוא באמצעות התייחסות למקרה קונקרטי, מול  פקיד שומה חקירות תל אביב, וכן, מפלג הונאה מרכז, ממש בימים אלה, כאשר הח”מ השיג תוצאה דומה בפרשת הבנק המחתרתי, בבורסה ליהלומים, בשנת 2015, מול להב 433 – יאל”כ, באשר לעדות שאליה הוזמן, בניגוד לרצונו, יהלומן מוביל. 

להלן התייחסות לעמדת היחידה החוקרת, שנועצה בפרקליטות, לפי תגובתה בהליך הספציפי, משנפתח בחודש פברואר2025 (69994-02-25 השלום תל אביב, תחת בקשת איסור פרסום):

כאמור, המדובר בתיק שנחקר ע”י צח”מ, של מפלג הונאה מרכז של משטרת ישראל, ועמו רשות המסים – פקיד שומה חקירות תל אביב.
התיק נסגר על ידי המשטרה, בעילה של “רשות אחרת חוקרת”, ולכן, מול הח”מ, כמייצג, נותרה רשות המסים – בלבד. לטעמי, גם החשדות הן לעבירות מס, בלבד, כסמכות הרשות החוקרת שנותרה, וזה חלק מן המחלוקת. 

החלטת סגירה שכזו היא החלטה מנהלית, על כל המשתמע מכך. הופעל שיקול דעת של גורם מנהלי, יחידת הונאה מרכז, והתוצאה של ההליך המנהלי – היא סגירה של התיק, גם אם בעילה של “רשות אחרת חוקרת”.

לכן, ההחלטה להותיר את החקירה רק לרשות המסים, קרי, לטיפול “הרשות האחרת” – רשות המסים, משמעה, כי נותרו רק עבירות מס הכנסה לחקור.

החלטת המשטרה לסגור את התיק בעילת “רשות חוקרת אחרת” – היא צעד מנהלי, שאין לבטלו בשרירותיות. יש לו משקל. המשמעות היא – כי המשטרה סגרה את התיק, כאשר יש רשות אחרת המתאימה יותר לביצוע החקירה. אחרת, לא היתה כל סגירה והתיק היה מטופל במקביל, על ידי שני הגורמים.

לרשות המסים גם אין כל סמכות להתיר לחוקריה לחקור חשדות על בסיס עבירות חוק העונשין, קל וחומר כאשר אין לחוקרים את הרקע המקצועי המתאים ואת ההכשרה של חוקר משטרה. לכן, חקירתה תהא רק בגין עבירות על פקודת מס הכנסה (סעיפים 215-220).

מעמדו של עד: 

באשר לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1929 והשאלה האם עד חייב לבוא ולהעיד, בניגוד לרצונו, להלן הדברים הבאים:

קצין משטרה רשאי לגבות גרסה (גם כתובה) מכל מי שבא לפניו ומוסר גרסה, בתנאי שאותו מוסר גרסה מכיר את העובדות, הנסיבות של העבירה, שהיא בסיס החשד. התנאי הוא בסיפא: “שמוסרה אדם הנחקר כך”.

קיימת אוטונומיה לעד, להחליט האם, כאזרח טוב, הוא מסייע למשטרה ומוסר לה מידע, כנגד החשוד/ים, או, שהוא בוחר שלא להתערב.

לעד, כמו לכל אדם, קיימות גם זכויות יסוד, שלפיהן, אם אינו חשוד, יכול הוא להמנע משרבוב שמו לחקירה פלילית.

בעניין זה הזכירה הפסיקה גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובמיוחד הוראת סעיף 8 . בעיקר – עניין המידתיות.

לא ניתן לזמן עד, אשר לא התייצב מרצונו לתת עדות. רק בדיקטטורה ניתן לעשות כן, ואנו עדיין נלחמים על הדמוקרטיה שלנו, שהיא שרירה וקיימת עם מערכת משפט חזקה, עצמאית ומתפקדת.

הערת אגב לעניין הסכנה לדמוקרטיה ולמערכת האכיפה: כעת, מרץ 2025, אנו בימי חקירת פרשת קטאר גייט, עם חשש של ממש למעורבות גורמים בלשכת בנימין נתניהו. יש לתת את הדעת למצב בו ראש ממשלה, שצוותו הקרוב ביותר נחקר, על עניינים הקשורים בשירות שהעניקו, במקביל, למדינה העויינת, קטאר, ואותו ראש ממשלה יחליט לפטר את ראש הרשות החוקרת את העניין – ראש השב”כ, אך זה למאמר אחר.

מסכימה היחידה החוקרת, כי על פי הפקודה (הפרוצדורה הפלילי, (עדות), 1929), אכן אין אזכור לחובת עד להעיד.

בכך, מאשרת היא את האמור על ידי הח”מ.

הרי הפקודה היא חיקוק ספציפי שגובר, במחילה, על כל הוראת חוק כללית, כולל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ”ו – 1996, אליו הפנתה רשות המסים.

עיכוב עד לשם חקירה:

לעניין סמכות העיכוב, מעבר לנצרך אציין, כי עיכוב עד במקום (זו הכותרת, המדברת בעד עצמה), לפי סעיף 68 לחסד”פ, הוא עיכוב עד במהלך במקום ובסמוך בזמן למהלך ביצוע עבירה, וודאי שלא בחקירת מס, כאשר אין כאן זירת עבירה, אלא, חשדות מתחום המס … ובכל מקרה, מעבר לצורך.

המדובר בהפניה שגויה. הוראה זו מנותקת מהקשרה, לסעיף (68) מ – פרק ג’ לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ”ו – 1996.

הרי סעיף 66 מגדיר “עיכוב”, לצורך פרק ג’, באופן הבא:

“הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה, או, כדי למנוע ביצוע עבירה, כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה“.

משמע, מדובר בהגבלת חירות לזמן ולמרחב התכופים, הכל בקרבה בזמן ובמרחב, למקום ביצוע עבירה, נניח עבירת מין או אלימות, וזהו הקונטקסט, שאין בלתו.

לכן, פרשנות היחידה החוקרת היא פרשנות מרחיבה עד ללא הגבלת זמן ומקום, סמכות שהיא, מטבעה, סמכות דחופה ומוגבלת.

כך, מופיעים התכנים האמורים, דווקא במסמך הכנסת (מפי המחוקק), מיום 2.6.2013, שכותרתו היא “מסמך הכנה – צו הענקת סמכויות לקציני הפיקוח הפועלים לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס”ו-2006” (להלן: “מסמך הכנסת“).
מסמך הכנסת האמור, גם הוא קובע, כך:
“נושא העיכוב, מוסדר בפרק ג’ לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ”ו-1996. עיכוב הוא “הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה“.

מייד בהמשך מסמך הכנסת האמור, פורט כך, ותוך ציטוט סעיף 68 לחוק:

• “כלפי עד או נפגע – שוטר יכול לעכב אדם היכול למסור לו מידע בנוגע לעבירה, אם יש לו חשד שנעבר עבירה (כל עבירה) לצורך בירור פרטיו או לצורך חקירתו במקום הימצאו. כן רשאי הוא לזמן אותו לתחנת המשטרה לצורך כך. אם הזיהוי לא מספיק או יש חשש לאי התייצבות – רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות אליו לתחנת המשטרה.
יוער, כי על עיכוב כאמור חלות מגבלות וחובות ובהן חובה להזדהות של המעכב וכן מגבלת זמן של שלוש שעות (ושלוש שעות נוספות באירוע רב מעורבים) “.

כך, גם “סמכות עיכוב כל אדם” – מבהירה את המונח “עיכוב” ואת תכליתו:

“כל אדם רשאי לעכב אדם אחר, עד לבואו של שוטר אם ביצע בפניו עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש או אם אדם הקורא לעזרה מצביע על חשוד כאמור. עיכוב זה יתאפשר כשיש חשש שהחשוד ימלט או אם זהותו אינה ידועה ומוגבלת עד למסירתו לשוטר או עד לשלוש שעות“.


אפרט, כך:
1) עיכוב של עד במקום ביצוע העבירה, “כדי לברר את זהותו ומענו” – משמע, עד שנמצא במקום או בסמוך לאירוע עבירה, לכאורה, כאשר יש חשש כי לא יאותר ועדותו, שחשובה לדעת השוטר, תאבד. יש אפשרות לברר את זהותו – כדי שראיה פוטנציאלית לא תאבד. זה הכל.
2) כלומר, מקרה זה הוא של צפי לקושי בזיהוי אדם, הנוכח בזירת ביצוע עבירה (נניח עבירת אלימות, אונס, וכד’) – בשטח, בזמן סמוך מאוד לאירוע, בשטח בו בוצעה העבירה, יכול שפוך אור על העובדות, ויש חשש כי לא תיוודע זהותו ולא ייוודע מענו. או אז, על פי הוראת הסעיף, רשאי השוטר, לשם בירור זהות העד ומענו, לגבות עדות במקום האירוע, אם לא ידועה זהות העד הפוטנציאלי, או, לזמנו לתחנת משטרה קרובה, אם יש צורך לזהותו.

לא בכדי מסמך הכנסת מתייחס לעבירות מין בהקשר של סעיף 60 לחסד”פ .

3) לפי ס”ק (ב) – אם “היה הזיהוי בלתי מספיק” – רק אז רשאי השוטר לבקש, כי האדם יתלווה אליו, כאשר המטרה היא זיהוי, ולא גביית גרסה בניגוד לרצונו של האדם. כל הרציונל הוא של זיהוי של מי שהיה בזירת עבירה ויכול לשפוך אור על האירוע.

24. לכן, אין כל רלוונטיות למצב בו אין ‘זירת פשע’, אין מז”פ ואין איזה עד פוטנציאלי – שיש לזהותו, כולל מען, כדי שניתן יהיה לפנות אליו. רק לעד כזה, רשאי שוטר לפנות ולשאול אותו מה ראה.

נוכח זאת, אין ליחידה החוקרת אפשרות חוקית לפעול בהתאם לסעיף 68(ב) לחסד”פ. הדברים עולים הן מכותרת הסעיף והן מתוכנו, כמו גם מפרשנות מסמך הכנסת, כדוגמה.

היחידה החוקרת הפנתה אל ע”פ מחוזי, ענ”פ 3966-09-15 אך בהתייחס רק לפסקה 51 בפסק הדין, במנותק מן ההקשר ותוך עיוות הרלוונטיות למקרה הקונקרטי.

אולם, ענ”פ 3966-09-15 מתייחס לעניין ספציפי, של עד קטין, פלוני, אשר דרושה עדותו בחקירה מורכבת, בה מעורבים אחרים, ואשר מקריאת ההחלטה, ברור שהיתה דחיפות רבה בזמן, שהביאה את המשטרה לקחת את הקטין למתן עדות. במהלך האירוע, הקטין – העד איים על השוטרים ותקף אחד מהם בברוטאליות באשכיו, מה שהביא להרשעתו בעבירות רלוונטיות.

נציג היחידה החוקרת נאחז באמירה של כבוד בית המשפט, בפסקה 51, פסקה תלושה, ללא ההקשר המלא. ספק רב אם יש אפשרות לקבוע, כי אמירה מסויימת של בית המשפט מחוזי, משנת 2016, מבטלת קביעות מפורשות של בית המשפט העליון, כפי שהביא הח”מ, במאמר המקביל בנושא זה (האם עד חייב להעיד בחקירת משטרה (להבדיל מבית המשפט)).

מה גם שיש בפסק הדין אמירות אחרות, המצדדות בעמדת הח”מ בסוגיית זימון עדים.

במקרה של ענ”פ 3966-09-15 בעניין פלוני, הקטין ערער על ההרשעה, ואגב אורחא, סביב הדיון בערעורו על הרשעתו (ערעור שנדחה), דנו השופטים הנכבדים גם בעניין סמכויות העיכוב וההשלכות על ההרשעה של הקטין באיומים ובתקיפה של שוטרים (הערעור נדחה, כאמור). את ההקשר האמור לא כלל נציג היחידה החוקרת בתגובתו – עמדתו, ויש בכך כדי להוציא מן ההקשר.

כבוד בית המשפט, ב – ענ”פ 3966-09-15 בעניין פלוני, בפסקה הראשונה לחלק הדיון וההכרעה, פסקה 37, קובעת כך:

“אין חולק, כי ההסדר החוקי בנושא זכויותיהם וחובותיהם של נחקרים איננו משביע רצון, ונדרשת חקיקה, אשר תפרט את חובותיו של אדם המוזמן לחקירה כעד, ואת הסמכויות לפעול במקרה של סירוב, או אי התייצבות על פי זימון כזה“.

משמע, כי נכון למועד פסק הדין – שנת 2016, אין חקיקה המחייבת עד להתייצב והמחוקק צריך לתת דעתו בעניין.

30. עוד נכתב בפסקה 38 לפסק הדין, כך:
“תזכיר החוק, שאוזכר לעיל, מפרט את הקשיים בדין הקיים, הן ביחס לחקירת חשודים והן בנוגע לחקירת עדים, ומציע להרחיב את ההסדר הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס”ב-2002, כך שיכלול הוראות בנוגע לניהול חקירה, תוך התייחסות גם לזימונם וחקירתם של עדים. בין היתר, מוצע שם, לקבוע סמכות לחקור כל אדם שעשויה להיות לו ידיעה הנוגעת לעבירה, ולהסדיר את אופן הזימון ואת חובת המוזמן להתייצב לחקירה.
בהקשר זה הוסבר שם, כי “אמנם קיימת פרשנות ולפיה הסמכות לדרוש התייצבות לחקירה נתונה למשטרה לפי סעיפים 67 ו – 68 לחוק המעצרים, וכן לפי פקודת העדות, אך נוסח הסעיפים אינו מקנה סמכות מפורשת לדרישת התייצבות והוא מוגבל למצבים מסויימים בלבד“. (ראה גם רע”א 4672/14 גליק נ. מדינת ישראל (06/01/15) (להלן: “פסק דין גליק“)”.

משמע, אין חקיקה המקנה סמכויות לפעול במקרה של סירוב או אי התייצבו עד להעיד.

בית המשפט המחוזי במקרה של ענ”פ 3966-09-15 בעניין פלוני – אף מפנה לעניין חוטר ישי, בש”פ 8363/99, שם סירב עו”ד דרור חוטר ישי (גילוי נאות – עמו עבדתי בעבר, ע.ר.) להחקר כחשוד, כאשר הן הוא והן היחידה החוקרת במשטרה פנו לבית משפט השלום. בית המשפט סירב לאכוף מעצר על עורך הדין, שהיה חשוד, ובשל תקלה מסויימת, העניין הובא לפתחו של כבוד בית המשפט העליון. בית המשפט העליון הותיר את ההכרעה לערכאות הנמוכות, אך מצא לנכון להעיר הערה ערכית, בלבד, של אזרחות טובה, לפיה:

“במהלך דברים רגיל, כל אדם שמתבקש להתייצב במשטרה כדי למסור עדות או להיחקר, מן הראוי שיעשה כך, בדרך המקובלת ובמקום המקובל, אף ללא שיצא צו המחייב אותו לבוא אל המשטרה“.

ומייד בהמשך ציין כב’ בית המשפט העליון, לעניין העדר סמכות עיכוב (ראה למעלה סמיכות המקום והזמן, לעניין זירת העבירה), כאשר ברור שאין רלוונטיות לסוגיית העיכוב, הסמוך בזמן ובמרחב:

“כאשר מוצא צו עיכוב, לפי סעיף 67 לחסד”פ, התכלית והתוצאה היא, בדרך כלל, שניתן יהיה לחקור את המעוכב, אם אין מדובר בחקירה פשוטה וקצרה, במשרדי המשטרה. המעוכב אינו רשאי להכתיב למשטרה את מועד החקירה או את מקום החקירה“.

בכל מקרה, התניית הציות לזימון לעדות באי חקירה כחשוד (כאיום), אינה חוקית. לא חוקי לאיים על עד, גם אם האיום מרומז, כי אם לא יבוא להעיד, עלול הוא להיות חשוד.

השאלה אם אדם הוא עד או חשוד, אינה שאלה שבמחלוקת: היא שאלה ראייתית, סביב המסד העובדתי שבפני החוקר, טרם פגש באדם האמור, ועם הרף הנמוך של “ספק סביר”, כבסיס לחשד ראשוני. לפי מסד זה יש להחליט, האם מדובר בעד, או בחשוד (או האם העד הוא גם חשוד, בשל מעשים מסויימים שלו). אם חשוד הוא, לא ניתן לזמנו כעד, ללא הזכויות של חשוד. אין לאיים על עד, כי אם לא יבוא לחקירה, יהפוך לחשוד.

לעניין פקודת הראיות: מה הטעם לחקור (ביחידה החוקרת) הורה נגד צאצא וההיפך או בן זוג כנגד בן זוגו, וההיפך, אם לא ניתן להשתמש בתוכן בפני בית המשפט?

הרי מכלל המובאות עולה, כי עד אינו חייב להעיד וכי רק אזרחות טובה וללא כפיה, יכולה להביאו לעדות.

סמכות עיכוב, אולי, יכול הלקום, אך רק במקרה של סמיכות לעבירה, בזמן ובמרחב וגם זה, לפרק זמן של שעות ספורות, מזמן ביצוע עבירה והעיכוב יחול בזירת העבירה, או בסמוך לה.

עופר רחמני, עו”ד

20032025-1250