הזמנה לעדות של בני משפחה
- מדובר במקרה ספציפי של חקירת מס הכנסה.
- בעניין זה, חוקרי רשות המסים התעלמו מהמייצג, עו”ד עופר רחמני, ופנו בדרישה (שאינה בדין) לגביית עדות, אל שני ילדיו של המבקש, אל רעייתו ואל קרובים נוספים.
- הדברים פסולים משלושה טעמים:
- טעם ראשון: ככלל, אין חובה לעד לתת עדות. לכן, אין להזמין (וודאי לא בכפיה) “עד” מבלי לומר לו שאין הוא מחוייב לתת עדות, אלא, זו פעולה שאדם מבצע מתוך אזרחות טובה, בכל מקרה, שלא בכפיה.
- טעם שני: שנית, אין להזמין עד, ולומר לו: “כעת, זה לא תחת אזהרה” – מדובר באיום כבוש, שאינו יאה, שהיה ולא יגיע להעיד (צעד וולונטארי, במהותו), יבולע לו והוא יוזמן כחשוד.
- לא ניתן לשנות סטטוס מוסר גרסה, מעד לחשוד, בשל מימוש איום של רשות חוקרת או גחמה של חוקר. הדברים חמורים ולא ראויים.
- טעם שלישי: מגבלות הדין על פי פקודת הראיות סעיפים 3, 4.
פירוט טעם ראשון – העדר חובה של עד להעיד
- פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1929 – היא החיקוק המסדיר גביית גרסה מאדם, כעד, בפני חוקר.
- חובת עד, שכבר מצוי בפני חוקר, לומר אמת ולא להכשיל את החוקר. אין עוררין על כך.
- מעבר לכך, אין כל חובת התייצבות והדברים מגובים בפסיקה.
- לעניין העדר החובה האמורה – נפנה אל ע”פ 1632/95, בעניין משולם ואחרים, שם נקבע, כי אין חובה על עד להעיד. נפנה אל סעיף ו בעמוד 536 לפסק הדין:
“ו. מנוסח סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) עולה כי המתייצב לחקירה חייב להשיב אמת על השאלות. אך הפקודה אינה מטילה חובת התייצבות על אדם המוזמן לחקירה. באין חובה בדין להתייצב לחקירה, אין בסיס להרשעה בשיבוש מהלכי משפט בשל אי-התייצבות ( 552ג-ה”).
- בעמוד 552 לפסק הדין מפורטת כל התורה כולה, באשר לאי חובת אדם להעיד כנגד אחר ולכן, העמדה לדין והרשעה של אדם שלא התייצב לעדות – בוטלה:
“ההרשעה בוססה על ההנחה כי חובה על אזרח להתייצב לחקירה, אלא שהוראת החוק הרלוואנטית – סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – אינה מטילה חובת התייצבות על אזרח המוזמן למשטרה. וכך נקבע בסעיף הנ”ל:
“(1) קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, או כל קצין אחר או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב – בדרך כלל או במיוחד – על-ידי שר המשפטים, לערוך חקירות על ביצוע עבירות, רשאי לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ומסיבותיה של כל עבירה, שליה חוקר אותו קצין משטרה או אותו קצין מורשה אחר כנ”ל, ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך.
(2) אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ”ל…”.
מנוסח הסעיף עולה כי המתייצב לחקירה חייב להשיב אמת על השאלות. אך החוק אינו מטיל חובת התייצבות. על מצב דברים זה עמד השופט שמגר בבג”צ 465/75 דגני נ’ שר המשטרה ואח’ [7], בעמ’ 365–366:
“לצד החובה להשיב לשאלות בחקירה… אין חובה מכוח החוק (פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – ד’ ד’) להענות להזמנת המשטרה לחקירה…
אין לשוטר סמכות על-פי דין לחייב עד להופיע לחקירה… כל שהוענק לשוטר בחוק היא הסמכות לגבות עדות מאדם אליו הוא פונה לשם חקירת עבירה או אשר מופיע בתחנת המשטרה, מיוזמתו, כדי למסור עדותו. ראוי לבדוק נושא זה לצורך בחינתו של הצורך בחקיקה משלימה בנקודה זו“.
- על הדברים הללו, בדבר ההבחנה בין אי חובת התייצבות עד (הנובעת מזכויות יסוד במשטר דמוקרטי, של אדם, לבחור שלא להכלל בפרשה פלילית, שפיצוחה מוטל על הרשות המבצעת ) חזרה הפסיקה, בהפניה לעניין משולם שלעיל, ואביא את עניין דבורה תומר נ’ מדינת ישראל בהליך- ע”פ (ת”א) 477/97.
“בע”פ 1632/95 עוזי משולם נ’ מדינת ישראל (פד”י מט 5, 534), נטען ע”י התביעה כי אזרח שלא התייצב לחקירה עבר עבירה של שיבוש הליכי משפט זאת, מכוח התיזה, כי יכולתו של הקצין לחקור, וחובתו של נחקר להשיב על השאלות, מגלמת בתוכה מניה וביה, גם את החובה להתייצב לחקירה.
על כך אומר ביהמ”ש העליון, מפי כב’ הש’ דורנר:
“מנוסח הסעיף עולה כי המתייצב לחקירה חייב להשיב אמת על השאלות אך החוק אינו מטיל חובת התייצבות… באין חובה בדין להתייצב לחקירה, מובן כי אין בסיס להרשעה בשיבוש מהלכי משפט בשל אי התייצבות”.
לכאורה: ניתן היה לסבור, כי כאשר מונע אזרח מקצין משטרה למלא בתוכו את סמכות החקירה שבידו יהיה בכך משום שיבוש הליכי משפט גם כאשר אין חובה מפורשת בחוק להתייצב לחקירה. כאמור, ביהמ”ש העליון פסק אחרת, וקבע, כי “אי התייצבותו” של הנחקר להתייצב לחקירה אינה יוצרת שיבוש הליכי משפט” …
פירוט טעם שני – התניית הציות לזימון לעדות באי חקירה כחשוד
- האמור כרוך בסוגיה שלעיל. אין זה ראוי ולטעמנו, לא חוקי, לאיים על עד, איום מרומז וכבוד, כי אם לא יבוא להעיד, עלול הוא להיות חשוד.
- השאלה אם אדם הוא עד או חשוד, היא שאלה ראייתית, אשר יש לחוקר מסד עובדתי מסויים לפניו, טרם פגש באדם האמור. לפי המסד העובדתי שבפני החוקר, הוא מחליט, האם מדובר בעד, או בחשוד והאם עד לאירוע מסויים הוא גם כן חשוד, בשל מעשים מסויימים שלו.
- אם האדם חשוד, לא ניתן לזמנו כעד, ללא הזכויות של חשוד.
- וודאי שלא ניתן לאיים על עד, כי אם לא יבוא וייענה מייד לדרישת החוקר, יהפוך לחשוד.
- לטעמנו, מדובר במילוי יסודות עבירת האיומים.
- מעבר לכך, ההתנהלות הזו פסולה, לכל הדעות.
פירוט טעם שלישי – מגבלות פקודת הראיות
- פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971 עוסקת במגבלות על עדותם של צאצאים או בני זוג נגד חשוד או נאשם. הנה הסבר על סעיפים 3 ו-4 בפקודה:
סעיף 3 – סייג לעדותם של בני זוג
“במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.”
סעיף 4 – סייג לעדותם של הורה וילד
“במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.”
- סעיפים אלו קובעים כי במשפט פלילי, בני זוג, הורים וילדיהם אינם כשרים להעיד זה נגד זה, ואין לכפות עליהם להעיד נגד אדם המואשם יחד עם קרובם באותו כתב אישום. החריגים לסייגים אלו, המפורטים בסעיף 5 לפקודה, המתירים עדות במקרים של עבירות חמורות כגון חבלת גוף, אלימות, עבירות מין, או הפרת צווי הגנה במשפחה. אין זה המקרה.
- נציין, כי החוק נועד לאזן בין הצורך בהגנה על התא המשפחתי לבין האינטרס הציבורי במיצוי הדין בעבירות חמורות.
- סעיף 3 – כשירות עדים: סעיף זה קובע את הכלל הבסיסי כי כל אדם כשיר להעיד, למעט במקרים חריגים שבהם קיימת מגבלה חוקית או עקרונית. הכלל הוא שלרוב אנשים נחשבים לעדים כשירים, אך ישנם חריגים הקשורים ליחסי קרבה או להגנה על אינטרסים ציבוריים.
- סעיף 4 – עדות בן זוג או צאצא: סעיף זה מתמקד במגבלות על עדותם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה (כגון בן זוג או צאצא) במקרים פליליים. החוק מגן על קשרי המשפחה ומאפשר להימנע מהעמדת קרובי משפחה במצב שבו הם עלולים להזיק לאדם הקרוב אליהם.
- העקרונות המרכזיים:
- בן זוג אינו חייב להעיד נגד בן זוגו במשפט פלילי, אלא אם כן מדובר בעבירות חמורות (כגון עבירות אלימות במשפחה או עבירות מין).
- צאצאים (כגון ילדים) אינם חייבים להעיד נגד הוריהם במקרים רגילים, אך ייתכנו חריגים במקרים של עבירות חמורות.
- חריגים למגבלה:
- אם בן הזוג או הצאצא הם קורבנות העבירה.
- במקרים בהם העבירה בוצעה נגד קטין או חסר ישע.
- עבירות חמורות כמו אלימות במשפחה.
- החוק נועד לאזן בין הצורך לחשוף את האמת לבין ההגנה על קשרי משפחה קרובים. חריגי סעיף 5 אינם קיימים.
לסיכום
- בענייננו, מדובר בחקירת מס, ולא אלמ”ב. לכן, לא חלים חריגי סעיף 5 לפקודת הראיות.
- משכך, הניסיון להביא בני משפחה לעדות, אינו מחזיק מים.
- פקודת הראיות מונעת זאת, באשר להורים וצאצאים, כאשר חריגי סעיפים 3, 4 לא מתקיימים. כך גם תוכן סעיף 5.
- לא חלה כל חובה שבדין לעדים – להעיד, כפי שהמחשתי. גם נוסח סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) חותם את הסוגיה.
