מאת: עו”ד עופר רחמני
הגנה מן הצדק במקרה של כתב אישום באותן עובדות בהן נוכה החשוד, לפני שנים
הוגשה ע”י המחבר בקשה לביטול כתב אישום בטענה שעניינה הגנה מן הצדק.
בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב 1982 (להלן: חסד”פ) אדם עותר לסעד מן הצדק.
הסעד הוא ביטול כתב האישום, כולו, מטעמים של צדק והגינות, כאשר הוגש כ”א, לאחר שכבר הוחלט בעבר שלא להגיש נגדו כתב אישום, באשר לשנים סמוכות, לגביהן הבינה התביעה שאין בכך טעם.
משמע, הוכרע עניין אי הגשת כתב אישום. כעת, שבה המאשימה ומעמידה אותו לדין, ביודעה את כל הפרשה, כי לפיה אחר השתלט על חייו, על עסקיו, ופשוט רוקן אותו מנכסיו והביאו לעברי פי פחת.
אותו אחר עבר עבירות קשות של הוצאת חשבוניות פיקטיביות וקיזוזן, במסגרת החברה של האדם עליו השתלט.
במסלול הכסף, ניכר כי המשתלט הפך למיליונר בגדול עם חיי רהב, והחשוד – הפך לשבר כלי, החי בקושי.
כיום, בחלוף כעשור שנים מן המועד, בו השתלט אחר על עסקי החשוד, מוגש כתב האישום, עם אותן עובדות, אך לגבי שנים סמוכות, לאחר שבעבר, בגין אותה פרשה (שנות מס סמוכות) לא הוגש ולא מעמד לדין.
כך, ייאלץ החשוד להשקיע משאבים אל מול המדינה (ממה שאין לו לאחר שנפל קורבן לאחר), כדי להוכיח ש”אין לי אחות”.
הוסף לכך שילדיו הם מניצולי מסיבת הנובה, מטופלים בטיפולים פסיכיאטריים ואינם מתפקדים כבעבר. המדינה, שגובה מסים לשם הגנה על זכויות האזרחים, כשלה כשל חמור בהגנת אזרחיה, בכל הארץ, בדגש על ניצולי הנובה, שרק בנס לא נרצחו. האם יכולה המדינה, הרשלנית, שאינה מספקת זכויות יסוד בסיסיות, להתעלם מכך ולבוא חשבון עם החשוד? וודאי שלא.
הפן המשפטי
- אין אדם מעלה טיעונים, כדי לבקר את רשויות האכיפה, אלא, לעשות צדק ולהעמיד את הדברים על דיוקם.
- יש במיצוי הדין עם החשוד, משום תוצאה קשה של חוסר צדק וחוסר הגינות, כאשר מדובר בעניין בן כעשור, שהוכרע כבר, לחלוטין. די בכך.
- בפסק הדין ע”פ 2910/94 יפת ואח’ נגד מדינת ישראל, פ”ד נ (2) 221 – פרשת יפת נפסק:
“התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם… המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו“.
- המערכת המשפטית מחוייבת, במצבים כגון דא, למצוא האיזון הנכון בין משפט לבין צדק. נפנה לדברי כב’ נשיא ביהמ”ש העליון דאז, השופט ברק בטקס השבעת שופטים חדשים ביום 29/08/95:
“אם בפסק דינכם תגיעו לתוצאה הנוגדת את תחושת הצדק שלכם, חזרו על עקבותיכם, שמא טעיתם במשפט, שכן שאיפת המשפט היא להיות צודק, ושאיפת השופט היא – לעשות צדק”.
- חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מחיל חובה נורמטיבית לקיום הליך בדרך הוגנת ושאינה מקפחת את היחיד. לעניין זה נפנה לדברי כב’ הנשיא, דאז, ברק במאמרו “כבוד האדם כזכות חוקתית”, הפרקליט כרך מ”א(2), 271 – לפיהם, המושג “כבוד האדם” אינו מושג צר אלא מונח רחב יריעה, המתייחס לכבודו של היחיד גם בניהול ההליך המשפטי:
“… זכותו של נאשם למשפט הוגן הוא חלק מכבוד האדם שלו “.
- האפשרות בו יתקיים הליך פלילי, אשר החל על אדנים לא ראויים (לא בכדי החלק של השנים 2015-2016 לא מוצה ולא הביא להליך), או כאשר פעלו רשויות האכיפה בניגוד לדין, מקוממת ושערורייתית. האמור הוא בהתנהלות הפוגעת בנורמות מצפוניות ובתחושת הצדק האוניברסאלי. פעולה בניגוד לקווי היסוד המנחים בקיום משפט הוגן, כמוה כהשלמה עם רמיסתן של אותן זכויות (ראה ת.פ. (מחוזי – ת”א) 10345/98 רחמילביץ).
ציפיה והסתמכות
- במשפט הישראלי, הציפייה וההסתמכות על החלטות הרשות המנהלית מהוות נדבך משמעותי במסגרת המשפט הציבורי ודיני המנהל, במיוחד בכל הנוגע להימנעות מהעמדה לדין בשל חלוף הזמן.
- ציפייה והסתמכות על החלטות הרשות: כאשר אדם או גוף פועל בהתאם להחלטה של רשות מנהלית, הוא עשוי לפתח ציפייה לגיטימית, כי תפעל בעקביות ולא תשנה עמדתה, באופן שרירותי. דוקטרינת ההסתמכות מבוססת על עקרון ההגינות השלטוני, והיא נבחנת בעיקר בהקשרים של שינויי מדיניות, רישוי, חוזים עם המדינה, ובנסיבות מסוימות, גם בהימנעות מהעמדה לדין.
- הימנעות מהעמדה לדין בשל חלוף הזמן:
- במישור הפלילי, לא בכדי יש דיני התיישנות על עבירות. יש משמעות לחלוף הזמן ומיצוי הדין באיחור רב, הוא פגום.
- ניתן לטעון כי אדם הסתמך על כך שהרשויות לא יעמידו אותו לדין בשל מחדל ממושך של המדינה בניהול החקירה או בשל הצהרות רשמיות של הרשות (כאן, המנעות מהעמדה לדין עקב הבנת היחסים עם האחר).
- טענות אלו בהחלט נבחנות במסגרת דוקטרינת ה”הגנה מן הצדק”, המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק.
- במסגרת ה”הגנה מן הצדק”, שינוי בעמדת המדינה, או חידוש הליכים לאחר זמן רב, פוגע בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.
- בפסיקה נקבע כי במקרים מסוימים, אכיפה סלקטיבית, עיכוב בלתי מוסבר בהגשת כתב אישום, או מצג מטעה מצד המדינה, עשויים להביא לביטול הליכים פליליים.
- הסתמכות על החלטות הרשות מהווה עיקרון חשוב במשפט הישראלי, אך אין מדובר בעקרון מוחלט.
- כאשר מדובר בהימנעות מהעמדה לדין, אין אפשרות לשוב ולפתוח את הפרשה, גם אם בשנים אחרות, בחלק מן הזמן וכד’.
- הרי אדם כבר הסתמך על התנהגות הרשות באופן משמעותי. שינוי העמדה יפגע בהגינות ההליך הפלילי.
פגיעה בזכויות יסוד – האפשרות לעכב ההליך
- כפי שציינו המלומדים אייל שומרוני כהן ואופיר סטרשנוב במאמרם, הגנה מן הצדק, עצם ההעמדה לדין של אדם פוגעת במעמדו, בשמו הטוב ובקניינו.
- ההליך הפלילי, מעצם טיבו, יוצר סטיגמה חברתית שלילית ביותר, ופוגע בפרטיות. יש בה פוטנציאל להרס חיי המשפחה והחברה.
- במשפט פלילי מונחים על הכף חירותו, גורלו, שמו הטוב ועתידו של אדם. לנגד עיני כל תובע חייב לעמוד הדבר, במיוחד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
- כאשר התביעה מחליטה בכ”ז להעמיד אדם לדין, הרי שבית המשפט הוא שיבדוק שיקולי התביעה, גם בהליכים הקודמים להליך בפניו, קרי במהלך החקירה ובענייננו, אי העמדה לדין גם בעבר, באותן נסיבות וכאשר הדברים היו יותר טריים ונהירים לתביעה.
- בית המשפט רשאי, למשל, לעכב הליכים, לכל הפחות. ניכר שהעמדה לדין בשלב זה לא יכולה להביא למשפט הוגן. שומרוני וסטרשנוב:
“לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאדם רואה לאמצו, הוא מבחן ה”התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות”, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם או כלשון הלורד oppressive treatment” :DEVLIN“.
בקרה על שיקולי התביעה כרשות מנהלית
- שיקולי הרשות בהעמדה לדין של אדם, בנסיבות מסוימות של ראיות לכאורה, מבלי לבחון את עצם הצורך בהליך (בהתעלם מהליכים קודמים) ואת מכלול מעשיו ומחדליו של אדם, נתונה לביקורת שיפוטית, באמצעות טענת הגנה מן הצדק.
- לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעפ”א (תל-אביב-יפו) 80315/01 לוין נ’ עירית תל אביב, תק-מח 2002(2), 21680 ,עמ’ 21684:
“הכלל של הגנה מן הצדק מאפשר הפגשה בין ההליכים הפליליים לכללי המשפט המנהלי. דוקטרינה זו מאפשרת ירידה לטיב שיקול הדעת של הרשות המאשימה לתום ליבה. בהקשר זה תידרש תמיד ראייה כוללת של המעשים.
הדוקטרינה חותרת לשחרור בית המשפט מאמות מידה פורמליות. היא מאפשרת לשבץ את המשפט הפלילי במסגרת הכוללת של הדין ומחייבת את בית המשפט, במקרים המתאימים, אף לבדוק את ההליכים שקדמו להבאת הנאשם לדין. ההליך הפלילי אינו הליך ללא היסטוריה. הוא אינו מנותק מהאירועים שקדמו לו.
הדוקטרינה אינה מוגבלת למצבים בהם קיים חשש לקיפוח הנאשם בהליך עצמו. הדוקטרינה פתוחה למגוון של שיקולים ונועדה להבטיח, כי גם בשדה הרחב של ההליך הפלילי, יפעלו הרשויות בסבירות, בהגינות ובאחריות” (א. פורת “הגנה מן הצדק בעידן החוקתי” קרית המשפט כרך א’ (התשס”א) ע’ 402 ? 401 ,381). כן ראו לעניין זה דבריו הנכוחים של פרופ’ מרדכי קרמניצר לפיהם: “אין די בכך שהנורמה העונשית עומדת במבחן המידתיות. גם השימוש בה חייב לעמוד במבחן זה, ויהיו מקרים שהפגיעה בנחקר או בנאשם עולה בהם על התועלת והחברתית שבהעמדה לדין, והיא, לכן, “מעל לנדרש” (מרדכי קרמניצר “תפקידו של התובע בהליך הפלילי” פלילים ה (תשנ”ז) ע’ 184 ,173).
אכיפת יתר חסרת הגיון ציבורי
- ישאל השואל, מה הטעם יש בהעמדתי לדין, כאשר מדובר ב’העלאת גירה’, בשיבה לאותן עובדות, מבלי לברר את ההבדל המשנה את המצב.
- לחשוד כאן אין ולא היתה כוונת מכוון פלילית, בכל פרשת החשבוניות.
- המדובר באכיפה פלילית מיותרת לאחר שנים רבות, ללא הצדקה, ללא טעם הרתעתי או מערכתי, בהנתן הנתונים שלעיל.
פגיעת הטרור בילדיו – במסיבת הנובה
- כאן, גם המדינה כשלה בהגנה על משפחת החשוד: ילדיו נפגעו קשות במסיבת הנובה.
- בכך יש כדי להפר את ההסכם בין המדינה לאזרחיה.
- ההשלכה לענייננו ברורה: יש להקל עמו, כמדיניות של הרשות המבצעת, שכשלה בהגנת בני ביתו.
- לא יפורט כאן המצב הרפואי החמור של בני המשפחה, משום צנעת הפרט.
לסיכום
- אשר על כן ביקש הח”מ את ביטול כתב האישום, שהוגש, אך לא החל בו דיון.
- התביעה לא הביאה את ההחלטה בעבר, שלא להעמידו לדין, לפני כעשור שנים. בכך הסתירה מבית המשפט את התמונה הכוללת.
- בכך יש משום עיוות, שאין בית המשפט אמור להיות קורבן לו.
- למרות האמור, כלל לא הסכינה התביעה להמנע מכתב אישום שהוא כולו סביב הליך ישן שנסגר, מזמן.
- לכן, ניהול הליך כאן הוא בזבוז משאבים יקרים, ואין בו כל תועלת של הרתעה או אינטרס ציבורי.
- בנוסף חשוב להדגיש, כי ההיבטים האישיים לגבי ילדיו של החשוד, כלל לא נלקחו בחשבון, בניגוד לדין. לכשלון המדינה בהגנה על האזרחים – בכלל זה ברמה האישית.
- האיש עצמו עבר אירוע רפואי חמור, מסכם חיים, לא מעט בשל התנהלות המדינה.
- לסיכום – ביקשנו למחוק כתב האישום, שאינו צודק ואינו הולם התנהלות מתוקנת של התביעה.
עד כה, טרם הוכרעה הסוגיה.
